יהונתן, בן עשר, הגיע לטיפול בעקבות מאבקי כוח מתמשכים בבית. הוריו תיארו ילד שמתקשה לקבל גבולות, מתווכח על כל דבר ומנהל את חיי המשפחה סביב דרישותיו, בין היתר גם בכל הקשור לאוכל.

במפגשי הבישול בלט פער מעניין: לצד היכולת שלו לעבוד בצורה מתוכננת, מסודרת ומדויקת, הופיעו גם רגעים שבהם חיפש מגע בלתי אמצעי עם חומרי הגלם, טעם, התלכלך והביע צורך בחוויה חופשית ובלתי מתווכת. בתוך מסגרת טיפולית ברורה ומוגנת התאפשר לו לבטא גם את החלקים הילדיים והראשוניים שהיו זקוקים להראות, לצד חוויה של הצלחה, גבולות וביטחון.

במקביל התקיימו הדרכות הורים, שבהן עבדנו על הצבת גבולות מתוך אמון בכוחותיו של יהונתן ולא מתוך רחמים או חשש מתסכולו. ככל שהתהליך התקדם פחתו מאבקי הכוח בבית, והוריו תיארו שיהונתן פחות עסוק בשליטה בסביבתו.

במקרה זה, הבישול שימש מרחב שבו יכול היה יהונתן לתת מקום גם לחלקים פחות מאורגנים שבתוכו. בתוך מסגרת בטוחה ומכילה, התאפשר לו לבטא אותם, לווסת אותם ולחוות את עצמו כשלם יותר.